באופן מופשט, מערכת מידע טיפוסות בנויה משלושה רכיבים עיקריים: שכבת התצוגה, שכבת השרת ושכבת האחסון. שכבת התצוגה מאפשרת למשתמשים אנושיים לבצע אינטראקציה עם המערכת, לצפות במידע אשר מוצג למשתמשים באמצעות המסכים השונים, ולהזין מידע לתוך המערכת באמצעות כל מני פקדים שמוצגים על מסך, לדוגמא באמצעות שדות טקסט.

שכבת השרת מממשת את הלוגיקה העסקית של המערכת. לדוגמה: כל מני חוקים עסקיים, ולידציות, לוגיקה של אחסון ואחזור נתונים ואינטגרציה עם מערכות חיצוניות נוספות. שכבת האחסון מאפשרת לנו לשמור את הנתונים שלנו במקום בטוח. בשכבה הזאת, אנחנו בדרך כלל נמצא בסיס נתונים אחד או יותר, תלוי בגודל של מערכת המידע. כמובן שבפועל, רוב מערכות המידע הרבה יותר מורכבות ממה שאנחנו בדרך כלל נראה בשרטוט מערכת טיפוסי.

שלעיתים אפילו מאוחסן בתיקיית גיט אחת. המפתחים עלולים להפריע אחד לשני ועלולים להיווצר מצבים בהם כמה מפתחים משנים ביחד את אותו הקובץ. שיטת עבודה זו יוצרת כמה בעיות: קודם כל בגלל שיש לנו המון קוד ולוגיקה במקום אחד, למפתחים יש קושי להבין את הלוגיקה של תהליכים ולאתר תקלות. כמו כן, נוצרת צמידות גבוהה בין הצוותים. מכיוון שכולם עובדים על אותו הקוד, המפתחים צריכים לתאם את העבודה שלהם בתדירות גבוהה. תהליך העברה לייצור של מונוליט הינו ארוך וזאת מהסיבה שיש צורך לבנות, ולבדוק את כל המערכת כל פעם מחדש שרוצים לעשות העברה לייצור.

באמצעות חלוקה של מערכת גדולה לרכיבים קטנים, ניתן לממש את התהליך של פירוק מונוליט למיקרו סרוויסים. כל שירות עסקי אחראי על לוגיקה משלו וקוד של כל שירות עסקי מאוחסן בתיקיה נפרדת ומועבר לייצור בצורה בלתי תלויה. שיטת עבודה זו נקראת ארכיטקטורת מיקרוסרביסים.